איך רילוקיישן והגירה משנים את הזהות שלנו?
כשעוברים למדינה אחרת, נדמה בהתחלה שהשינוי הוא בעיקר חיצוני.
שפה חדשה, בית חדש, עבודה חדשה, מערכת חינוך אחרת, חברים חדשים.
אבל מתחת לכל אלה מתרחש לעיתים תהליך הרבה יותר עמוק - גם הזהות שלנו מתחילה להשתנות.
כי חלק גדול ממי שאנחנו נבנה בתוך ההקשר שבו חיינו.
וכשההקשר משתנה - פתאום גם דברים שהיו ברורים לנו לגבי עצמנו כבר אינם מובנים מאליהם.
פתאום הדברים שעשו אותי "אני" נעלמים.
בישראל ידעת מי את.
היית הבת של. החברה של. האמא של.
הייתה לך עבודה, מעמד, אנשים שהכירו את הסיפור שלך, את ההומור שלך ואת הדרך שב ה את חושבת.
לא היית צריכה להציג את עצמך בכל פעם מחדש.
ואז עוברים למדינה אחרת.
ופתאום חלק גדול מכל מה שהגדיר אותך נשאר מאחור.
אף אחד לא יודע מי היית. מה עשית. מה עברת. מה השגת.
את צריכה לבנות לא רק חיים חדשים.
לפעמים את צריכה לבנות מחדש גם את המקום שלך בתוכם.
כשאני כבר לא יכולה להיות בדיוק אותה אישה
הגירה דורשת הסתגלות.
אנחנו לומדות איך מדברים, איך מתנהגים, מה מקובל, איך פונים לאנשים.
מה נחשב מנומס ומה דווקא נתפס כחצוף.
אפילו ההומור שלנו לא תמיד עובר את הגבול יחד איתנו.
ובכלל, מה שנורא מצחיק אותנו, בתרבות אחרת יכול להיות ממש לא מקובל.
בהתחלה אנחנו לומדות את התרבות החדשה כדי להסתדר בתוכה.
אבל אחרי כמה שנים קורה משהו מעניין - חלק ממנה כבר נכנס לתוכנו.
אנחנו משתנות. לפעמים בלי לשים לב.
ואז עולה הש אלה: אז מי אני עכשיו?
אני עדיין ישראלית.
אבל אני כבר לא בדיוק הישראלית שהייתי כשעזבתי.
אני חיה בתוך תרבות אחרת, מדברת שפה אחרת, ולפעמים אפילו חושבת אחרת.
יש דברים בישראל שפעם היו טבעיים לי והיום מרגישים זרים.
ויש דברים במדינה שבה אני חיה שהפכו לחלק ממני.
זה יכול להיות מבלבל, אבל זו לא בהכרח אובדן זהות.
לפעמים זו דווקא "התרחבות" שלה.
זוגיות עם בן או בת זוג מתרבות אחרת מוסיפה עוד שכבה.
כשחיים עם בן זוג מקומי, הזהות התרבותית פוגשת אותנו בתוך הבית.
פתאום הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם אינם מובנים מאליהם לצד השני.
איך חוגגים, איך רבים, איך מגדלים ילדים? כמה המשפחה המורחבת מעורבת בחיים?
מה נחשב קרבה? מה נחשב פרטיות?
ואז מגיעים גם הדברים שקשה הרבה יותר לתרגם.
יום הזיכרון. לעמוד דום בשעת הצפירה בארץ. להניף דגל ישראל בגאווה.
מלחמה בישראל.
אירוע שמטלטל מדינה שלמה.
געגוע שאי אפשר להסביר עד הסוף.
לפעמים בן הזוג אוהב אותנו מאוד - ועדיין אינו מסוגל להבין לחלוטין את החלק הזה בתוכנו.
ולפעמים הפער עמוק יותר מחוסר הבנה. אותו סמל עצמו יכול לשאת משמעות שונה לחלוטין בשתי תרבויות. עבור ישראלית, הנפת דגל ישראל או עמידה בצפירה ביום הזיכרון עשויות להיות ביטוי טבעי של שייכות, זיכרון, כאב וגאווה. עבור בן זוג גרמני למשל, שגדל בתוך תרבות שהיחס שלה ללאומיות ולסמלים לאומיים עוצב עמוקות בעקבות ההיסטוריה של גרמניה, ביטויים כאלה עשויים לעורר דווקא רתיעה או אי־נוחות.
וכאן נוצר לפעמים פער שקשה מאוד להסביר במילים - את לא רק מנסה להסביר מה את עושה, אלא להעביר לאדם שלא גדל בתוך הסיפור שלך מה הדבר הזה מרגיש עבורך.
אפשר להבין אינטלקטואלית למה יום הזיכרון חשוב לבת הזוג הישראלית.
ועדיין - לא להרגיש בגוף את הצפירה, את השקט, את הזיכרונות ואת תחושת השייכות הקולקטיבית שהיא נושאת איתה.
וכשהאדם הקרוב אלייך ביותר אינו יכול באמת להיכנס איתך למקום הזה, גם אם הוא אוהב ומכבד אותך - יכולה להיווצר בדידות מאוד מסוימת - להיות יחד, ובכל זאת להרגיש לרגע לבד בתוך חלק עמוק מהזהות שלך.
וזה יכול להיות מקום מאוד בודד.
גם האימהות משתנה.
עבור נשים שמגדלות ילדים בחו"ל עולה לפעמים שאלה נוספת - איזו זהות אני מעבירה לילדים שלי?
איזו שפה נדבר בבית? אילו חגים נחגוג? כמה ישראליות אני רוצה לשמר?
ומה קורה כשהילדים שלי מרגישים שייכים דווקא למדינה שבה נולדו, בזמן שאני עדיין מתגעגעת למקום שממנו באתי?
אלו לא רק שאלות של חינוך, אלו שאלות של זהות ושייכות.
ואז לפעמים חוזרים הביתה.
ואנחנו מדמיינות שהכול יחזור להיות כמו פעם.
אבל החזרה יכולה להיות מפתיעה.
כי המדינה שאליה חזרנו השתנתה. האנשים השתנו.
ובעיקר - אנחנו השתנינו.
הרגלים שרכשנו בחו"ל נשארו איתנו.
הקצב מרגיש אחר. דברים שפעם לא שמנו לב אליהם פתאום צורמים.
ואז יכולה להגיע מחשבה מבלבלת במיוחד - אם גם כאן אני כבר מרגישה קצת זרה, איפה בעצם הבית שלי?
גם חזרה לארץ אחרי שנים בחו"ל היא, במובנים רבים, סוג של רילוקיישן.
צריך להסתגל מחדש למקום שאנחנו לכאורה כבר מכירות.
אולי לא צריך לבחור
אני מכירה את התחושה הזאת גם מתוך החיים שלי.
חייתי באיטליה ובגרמניה במשך הרבה שנים, ועכשיו חזרתי לישראל.
והיום אני יודעת שלא חזרתי אותה אישה שעזבה.
לקחתי איתי חלקים מכל מקום שבו חייתי.
לקחתי דרכי חשיבה, הרגלים, ערכים, אנשים, זיכרונות.
חלק מהישראליות שלי נעשה דווקא ברור יותר כשחייתי רחוק ממנה,
וחלקים אחרים בזהות שלי נולדו דווקא בחו"ל.
אולי לכן השאלה אינה "לאן אני באמת שייכת"?
אלא "איך אני נותנת מקום לכל החלקים שהפכו אותי למי שאני"?
כי הגירה לא בהכרח לוקחת מאיתנו את הזהות שלנו.
לפעמים היא מפרקת אותה לרגע.
מאלצת אותנו לבדוק מה באמת שלנו ומה פשוט קיבלנו כמובן מאליו.
ואז מאפשרת לנו להרכיב אותה מחדש - הפעם מתוך בחירה.
אולי בסופו של דבר, שייכות אינה חייבת להיות נקודה אחת על המפה.
אפשר לשאת בתוכנו יותר מבית אחד.
יותר מתרבות אחת.
יותר מגרסה אחת של עצמנו.
ולגלות שכל אחת מהן - היא באמת אנחנו.