למה אני תמיד מרצה אחרים?

"אני פשוט לא אוהבת לאכזב אנשים." זה אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה.
אבל עם הזמן למדתי שברוב המקרים, ריצוי הוא לא באמת נחמדות. הוא דרך לשרוד.
ריצוי לא מתחיל בבגרות אף ילדה לא נולדת מרצה.
ריצוי הוא דפוס שמתפתח לאורך השנים.
לפעמים הוא נולד בבית שבו הילדה למדה שלהיות "ילדה טובה" מביא שקט.
לפעמים בבית שבו לא היה הרבה מקום לרגשות שלה, אבל היה הרבה מקום לציפיות.
לפעמים בבית שבו אהבה הרגישה כמו משהו שצריך להרוויח.
וכשהילדה הזאת גדלה, היא ממשיכה לעשות את מה שפעם עזר לה. היא מתאימה את עצמה. מוותרת.
שמה את הצרכים של כולם לפני שלה. ומאמינה, בלי לשים לב, שככה שומרים על אהבה.
המחיר של הריצוי
בהתחלה נדמה שאין בזה שום דבר רע. את מתחשבת. נותנת. משקיעה. כולם אוהבים אותך.
אבל לאט־לאט משהו מתחיל להישחק. את כבר לא יודעת מה את באמת רוצה.
קשה לך להגיד "לא". את חוששת לאכזב. את מרגישה אשמה כשאת בוחרת בעצמך.
ובמערכות יחסים, את מוצאת את עצמך משקיעה עוד ועוד, בזמן שהצד השני
תופס יותר ויותר מקום. לא כי הוא ביקש.
אלא כי את התרגלת להצטמצם.
אבל למה כל כך קשה להפסיק?
כי ריצוי הוא לא הרגל.
הוא מנגנון הגנה.
המוח למד במשך שנים שלהיות אהובה, רצויה או בטוחה תלוי ביכולת שלך להתאים את עצמך לאחרים.
לכן גם כשאנחנו מבינות שהריצוי פוגע בנו... אנחנו ממשיכות לרצות.
כאן בדיוק הבנתי משהו ששינה גם אותי. הבנה לבדה לא יוצרת שינוי.
אפשר להבין בדיוק מאיפה הגיע הריצוי. ואפשר עדיין למצוא את עצמך אומרת "כן", כשכל הגוף צועק "לא".
שינוי מתחיל כשאנחנו לומדות לעצור.
לזהות את הרגע שבו אנחנו שוב מוותרות על עצמנו. להבין שהערך שלנו אינו תלוי בכמה אנחנו נותנות.
ולהעז לבחור גם בעצמנו. לבחור בעצמך זו לא אנוכיות
הרבה נשים מפחדות שאם יפסיקו לרצות, הן יהפכו לאנוכיות. אבל יש הבדל גדול בין אנוכיות לבין גבולות.
גבול הוא לא קיר. הוא דרך לומר: "גם אני נמצאת בתוך מערכת היחסים הזאת."
דווקא כשאנחנו מפסיקות לחיות מתוך פחד לאכזב, אנחנו בונות קשרים אמיתיים יותר. קשרים שבהם לא צריך להרוויח אהבה.
אפשר פשוט להיות.
למה הנושא הזה כל כך קרוב לליבי?
כי גם אני הייתי שם.
במשך שנים חשבתי שאם רק אתן יותר, אשקיע יותר, אהיה טובה יותר ואוותר קצת על עצמי - אשמור על האהבה ועל הקשר.
רק בדיעבד הבנתי עד כמה התרגלתי להתאים את עצמי לאחרים, ועד כמה התרחקתי מעצמי.
היום אני יודעת שריצוי אינו ביטוי לאהבה. ברוב המקרים, הוא ביטוי לפחד.
והבשורה הטובה היא - שאפשר ללמוד דרך אחרת.
לא להפסיק להיות אכפתית.
לא להפסיק להיות נדיבה.
אלא ללמוד להיות כל אלה, בלי לאבד את עצמך בדרך.

מתי בפעם האחרונה אמרת "כן", למרות שבתוכך כבר ידעת שהתשובה האמיתית הייתה "לא"?