למה אני מרגישה אשמה גם כשלא עשיתי שום דבר?
"בטח אמרתי משהו."
"אולי הייתי צריכה להגיב אחרת".
"אולי פגעתי בה".
"יכול להיות שזו בכלל אשמתי".
אם המשפטים האלה מוכרים לך, יכול להיות שאת לא באמת אשמה. יכול להיות שפשוט התרגלת לקחת אחריות על הכול.
כשאשמה הופכת לברירת המחדל, יש אנשים שכאשר משהו משתבש, הם מיד מחפשים את האשמים סביבם.
ויש אנשים שעושים בדיוק את ההפך. מחפשים קודם כל את עצמם.
אם מישהו כועס - הם בטוחים שזה בגללם. אם מישהו מתרחק - הם מיד בודקים מה הם עשו לא נכון.
אם מישהו שותק - הם מתחילים לנתח כל משפט של עצמם.
לא כי הם באמת אשמים, אלא כי המוח שלהם למד שזו האחריות שלהם.
מאיפה זה מגיע?
לא פעם, הדפוס הזה מתחיל בילדות.
ילדה שגדלה בסביבה שבה ניסתה לשמור על השקט בבית.
ילדה שלמדה לזהות מצבי רוח של אחרים לפני שזיהתה את שלה.
ילדה שהרגישה שאם רק תהיה "טובה יותר", "שקטה יותר" או "מתחשבת יותר", הכול יהיה בסדר.
לאט־לאט היא לומדת להרגיש אחראית למה שאנשים אחרים מרגישים.
וכשהיא גדלה, היא ממשיכה לשאת את האחריות הזאת גם במקומות שבהם היא בכלל לא שייכת לה.
האחריות הזאת כב דה מאוד, כי אם את מרגישה אחראית לרגשות של כולם...
את גם מרגישה אשמה כשהם עצובים. אשמה כשהם כועסים. אשמה כשהם מאוכזבים.
ואפילו אשמה כשהם בוחרים להתרחק.
את מתחילה לשאת על הכתפיים שלך משקל שאף אדם לא באמת יכול לשאת.
אבל אנשים אחרים אחראים גם על עצמם.
זו אולי אחת ההבנות המשחררות ביותר.
לכל אדם יש מחשבות. רגשות. פצעים. בחירות.
והם לא כולם קשורים אלייך. לפעמים מישהו שקט, כי עבר עליו יום קשה. לפעמים מישהו חסר סבלנות, כי הוא עייף.
ולפעמים מישהו פשוט בוחר בדרך אחרת. לא כל דבר הוא תגובה אלייך.
אז למה כל כך קשה להאמין בזה?
כי כשהתרגלנו לקחת אחריות על הכול, יש בזה גם תחושת שליטה.
אם הכול באשמתי... אולי אני גם יכולה לתקן. אבל אם לא הכול תלוי בי...
אני צריכה להסכים לחיות עם העובדה שלא על הכול יש לי שליטה. וזה מפחיד.
האחריות שכן שייכת לך. את לא אחראית למה שאנשים אחרים מרגישים.
אבל את כן אחראית לאופן שבו את מתייחסת לעצמך. להתנצל כשצריך. להקשיב. לתקן אם פגעת.
אבל גם לדעת לעצור ולשאול: האם באמת עשיתי משהו שפגע?
או שאני שוב לוקחת על עצמי אחריות שלא שייכת לי?
זו שאלה פשוטה, אבל לפעמים היא מסמנת את תחילתו של שינוי גדול.
כי ברגע שאנחנו מפסיקות לשאת על עצמנו את העולם כולו, מתפנה מקום לנשום.
ולפעמים, בפעם הראשונה, גם להרגיש קצת יותר חופשיות.