למה טראומה לא תמיד נראית כמו טראומה
כששומעים את המילה "טראומה", רובנו חושבים על אירועים קיצוניים. מלחמה. פיגוע. אונס. תאונת דרכים.
אבל האמת היא שטראומה לא תמיד נראית כך. לפעמים אין אירוע אחד דרמטי שאפשר להצביע עליו.
לפעמים זו דווקא שורה של חוויות קטנות, שחוזרות על עצמן לאורך שנים ומשאירות חותם עמוק.
"אבל לא קרה לי שום דבר נורא" זה אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה. "לא עברתי התעללות". "ההורים שלי דאגו לי". "לא חסר לי אוכל או בית". "אז למה אני עדיין מרגישה שמשהו בי לא שלם?"
התשובה היא שלא תמיד מה שפוגע בנו הוא מה שקרה. לפעמים זו דווקא החוויה של מה שלא היה.
גם היעדר יכול להשאיר פצע. ילדה יכולה לגדול בבית מסודר, נקי ומתפקד.
אבל אם אף אחד לא שאל אותה איך עבר עליה היום... אם לא היה מקום לרגשות שלה...
אם היא למדה להיות "הילדה הטובה" שלא מפריעה... אם היא הרגישה שהיא צריכה להתמודד לבד עם הפחדים, העלבונות או העצב שלה... גם זו יכולה להיות חוויה שמעצבת את הדרך שבה היא תראה את עצמה ואת העולם.
לא תמיד נשארות ממנה צלקות שאפשר לראות. אבל לעיתים נשארות אמונות עמוקות כמו:
"אני צריכה להסתדר לבד". "אני לא באמת חשובה". "לא כדאי להכביד על אחרים".
לא כל טראומה היא אותו הדבר.
בעולם הטיפול מדברים לעיתים על שני סוגים של טראומה.
יש טראומה שנגרמת בעקבות אירוע קיצוני וחד־פעמי, כמו תאונה, תקיפה או מלחמה.
ויש טראומה שנבנית לאט, לאורך זמן, מתוך חוויות חוזרות של דחייה, ביקורת, הזנחה רגשית, חוסר ביטחון או היעדר דמות יציבה שאפשר להישען עליה. זו אינה תחרות של "למי היה יותר קשה".
שני סוגי החוויות יכולים להשפיע על מערכת העצבים ועל האופן שבו אדם חווה את עצמו ואת העולם.
למה שני אנשים מגיבים אחרת לאותו אירוע?
כי טראומה אינה נמדדת רק לפי מה שקרה. היא נמדדת גם לפי המשאבים שהיו לאדם באותו רגע.
האם היה מבוגר שהקשיב? האם היה מי שהגן? האם הייתה תחושת ביטחון?
שני ילדים יכולים לעבור את אותו אירוע. אחד יתאושש ממנו יחסית במהירות. השני יישא אותו איתו שנים.
לא מפני שהוא חלש יותר. אלא מפני שהחוויה שלו הייתה שונה.
הטראומה לא תמיד נשארת בעבר, לפעמים היא מופיעה בזוגיות. בקושי לסמוך. בפחד להינטש. בריצוי, בתחושת אשמה.
בחרדה. בצורך להיות מושלמת. או בתחושה קבועה שמשהו בך "לא מספיק טוב", גם כשאין לכך סיבה אמיתית.
אנחנו לא תמיד מחברות בין הדפוסים האלה לבין חוויות מוקדמות.
אבל פעמים רבות יש ביניהם קשר. "הייתה לי ילדות טובה" - הרבה אנשים אומרים את המשפט הזה. ולפעמים הוא גם נכון. אפשר לאהוב את ההורים שלנו ולהכיר בכך שהם עשו כמיטב יכולתם. ואפשר, באותה נשימה, להכיר בכך שהיו דברים שהיו חסרים. שני הדברים יכולים להיות נכונים בו־זמנית.
ההכרה במה שהיה חסר אינה האשמה של ההורים. היא ניסיון להבין את עצמנו טוב יותר.
לא צריך להוכיח שכאב לך
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שצריך לעבור משהו "מספיק נורא" כדי להצדיק טיפול.
אבל טיפול אינו תחרות על מי סבל יותר.
אם את מרגישה שדפוסים מהעבר ממשיכים לנהל את ההווה שלך...
אם את שוב ושוב מוצאת את עצמך באותם מעגלים של חרדה, ריצוי, אשמה או קושי במערכות יחסים...
הכאב שלך ראוי להתייחסות, גם אם אין לו כותרת דרמטית.
לפעמים, דווקא כשאנחנו מפסיקות לשאול "האם מה שעברתי היה מספיק גרוע?" ומתחילות לשאול "איך זה השפיע עליי?" שם, נפתח פתח לשינוי. לא כדי להישאר בעבר.
אלא כדי להבין אותו, להשתחרר ממה שכבר אינו משרת אותנו, ולחיות את ההווה עם יותר חופש, בחירה וחמלה כלפי עצמנו.