למה אני מרגישה זרה גם אחרי שנים בחו"ל?

יש רגע כזה. שאת כבר יודעת את השפה. שיש לך עבודה, חברים, שגרה.
אולי אפילו משפחה שהקמת שם.
ומבחוץ נראה שהסתגלת.
אבל בפנים...
עדיין יש רגעים שבהם את מרגישה זרה.
ואז מגיעה גם השאלה שמלווה הרבה ישראליות שחיות בחו"ל "איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין לא מרגישה לגמרי בבית"?
התשובה היא שזה לא אומר שנכשלת להסתגל.
זה אומר שאת בן אדם.
רילוקיישן הוא הרבה יותר ממעבר דירה
כשאנחנו עוברות למדינה אחרת, אנחנו לא אורזות רק מזוודות.
אנחנו אורזות גם שפה.
תרבות.
משפחה.
חגים.
ריחות.
הומור.
הרגלים.
תחושת שייכות.
גם אם בנינו חיים חדשים, יש חלקים בזהות שלנו שנשארים קשורים למקום שממנו באנו.
להיות בין שני עולמות
עם הזמן קורה משהו מעניין.
במדינה החדשה את עדיין מרגישה לפעמים "הישראלית".
אבל כשאת חוזרת לביקור בארץ, פתאום גם כאן משהו מרגיש קצת שונה.
אנשים השתנו, החברים המשיכו הלאה, את התרגלת לקצב אחר, לתרבות אחרת, לדרך חיים אחרת.
ופתאום עולה תחושה מוזרה.
כאילו את כבר לא שייכת לגמרי לאף אחד מהמקומות.
זו תחושה שמאפיינת לא מעט אנשים שחיים שנים מחוץ למדינה שבה גדלו.
לא הכול קשור לשפה - אפשר לדבר גרמנית, אנגלית או איטלקית בצורה שוטפת.
ועדיין...
כשמגיע רגע של כאב, געגוע או פחד, אנחנו כמעט תמיד חוזרות לשפת האם שלנו.
כי רגשות עמוקים לא מתורגמים רק למילים. הם מחוברים לזהות שלנו.
לתרבות שגדלנו בה. לדרך שבה למדנו להבין את העולם.
ואז מגיעים גם הרגעים שאי אפשר להסביר -
יום הזיכרון.
אירוע ביטחוני בארץ.
חדשות שמטלטלות אותך, בזמן שהסביבה ממשיכה את היום כרגיל.
או שיחה עם בן זוג, חברים או קולגות שלא באמת מצליחים להבין למה זה כל כך נוגע בך.
לא כי לא אכפת להם.
אלא כי הם לא גדלו בתוך אותה מציאות.
לפעמים דווקא ברגעים האלה, תחושת הזרות מתחדדת יותר מכל.
לא בגלל המרחק הגיאוגרפי, בגלל הפער בחוויה.
זה לא אומר שטעית
יש נשים שחושבות שאם הן עדיין מתגעגעות, כנראה שהן לא הסתגלו.
אבל געגוע אינו כישלון.
אפשר לאהוב את החיים שבנית בחו"ל, ובו־זמנית להתגעגע לחלקים מהחיים שהשארת בארץ.
אפשר להרגיש בבית בשני מקומות.
ואפשר גם להרגיש שלפעמים אין מקום שמרגיש בית לגמרי.
כל התחושות האלה אנושיות.
למצוא מקום שבו לא צריך להסביר
אחד הדברים שאני שומעת מנשים שחיות ברילוקיישן הוא העייפות שבלנסות להסביר.
להסביר למה קשה.
למה מתגעגעים.
למה דווקא היום כל כך עצוב.
למה מלחמה בארץ משפיעה גם כשאת אלפי קילומטרים ממנה.
לפעמים עצם האפשרות לדבר בעברית, עם מישהי שמכירה את התרבות, את המנטליות ואת תחושת החיים בין שני עולמות, היא כבר הקלה בפני עצמה.
לא משום שכל אישה שחיה בחו"ל מרגישה אותו דבר.
אלא משום שלא צריך להתחיל כל שיחה בלהסביר מי את.
אולי את לא באמת זרה
אולי את פשוט אישה שחיה בין עולמות.
עם לב שנמצא בשני מקומות.
עם זהות שהתרחבה.
עם שורשים שלא נעלמו, גם אם צמחו להם ענפים במקום אחר.
ואולי המטרה היא לא לבחור לאיזה מקום את שייכת.
אלא לאפשר לעצמך להיות שייכת לשניהם.
כי הבית הוא לא תמיד רק מקום.
לפעמים הוא גם המקום שבו מרגישים שמבינים אותנו.